תאריך: 10 יוני 2025
הילד כאקססורי לטראומטיזציה של היעדר משמורן, מידי המשמורן האחר
מבוא תיאורטי: מפרויד ללאקאן ל B-V
אסתלה סולנו-סוארז מציגה בחיבורה את המושג "פרוטון פסאודוס" – השקר הגרעיני – כמנגנון יסודי ביצירת סימפטומים. במקרה של אמה אצל פרויד, השמלה הופכת למסמן שקרי המחליף את האירוע הטראומטי האמיתי. במקרה B-V, אנו עדים לתהליך דומה: "הגנה על הילדים" הופך למסמן שקרי המסתיר את האירוע הטראומטי האמיתי – מניפולציה מטרנלית שיטתית.
אקט ראשון: הפרמיה המטרנלית כפרוטון פסאודוס
הקמת השקר הראשוני בפברואר 2020, עם החלפת המנעולים בבית המשותף, יוצר את המסמן השקרי הראשוני: "האב המסוכן הדורש פיקוח". זהו ה-פרוטון פסאודוס שמתוכו יבנה כל המבנה הסימפטומטי.
המנגנון הפרוידיאני:
סצנה א' (המציאות):
פרידה זוגית רגילה עם מחלוקות על משמורת
סצנה ב' (השקר הראשוני):
"אב מסוכן ופסיכוטי"- ההחלפה: המציאות הרגילה מתחלפת בנרטיב פתולוגי. האם כ"סובייקט שאמור לדעת". האם, ככל סובייקט היסטרי בתפיסת לאקאן, מניחה שהיא יודעת מהו האיום על ילדיה. היא מתמקמת במעמד של זו ש"רואה את הסכנה שאחרים לא רואים", ובכך יוצרת את עצמה כ"סובייקט שאמור לדעת" במערכת המשפט והרווחה.
המבנה הלשוני:S1 (מסמן ראשי): "הגנה על הילדים"- S2 (שרשרת מסמנים): פסיכיאטריזציה + מניעת קשר + פיקוח מוסדי- א (אובייקט הסיבה): השליטה המוחלטת בילדים.
אקט שני: הילד כאובייקט פנטזמטי
הפנטזמה המטרנלית: $◊a בתפיסת לאקאן, הפנטזמה מובנת כ $◊a – הסובייקט ביחס לאובייקט הסיבה.
במקרה זה: $ = האם כסובייקט מחולק (רוצה שליטה מוחלטת אך תלויה במערכת המשפט) a = הילדים כאובייקט הסיבה (מה שמניע את כל המערכת) ◊ = היחס הפנטזמטי ("הילדים שלי ורק שלי").
הילד כאקססורי לטראומה
הילדים אינם סובייקטים עצמאיים אלא אקססוריז לטראומה מטרנלית. הם משמשים:
1. עדים לנרטיב – נוכחותם "מוכיחה" את הצורך בהגנה
2. כלי ביצוע – תגובותיהם משמשות "ראיות" למסוכנות האב
3. אובייקט התרפויטי – דרכם האם "מרפאה" את הטראומה שלה מאיבוד שליטה
המנגנון הסובייקטיבי כפי שמציינת המחברת על הנס הקטן שמגלם את זה "שהוא חושב ששייך לחיצוניותו של גופו", הילדים במקרה זה מגלמים את מה שהם חושבים ששייך ל"חיצוניות המשפחתית" – הסכנה המדומיינת מהאב.
אקט שלישי: המערכת המוסדית כ"אחר גדול"
האחר המטעה
המערכת המוסדית (בתי משפט, רווחה, מרכזי קשר) הופכת ל'אחר גדול' שאמור לספק "אמת" על המצב. אך האחר הזה נתפס במניפולציה. המכניזם לאקאניאני: האם מעבירה את החרדה שלה למערכת – המערכת מאמצת את הנרטיב ומעניקה לו לגיטימציה – נוצר מעגל סגור של "אמת" מוסדית המבוססת על שקר "אלוף במילים" מול אילמות כפויה. לאקאן מציין שהנס הצליח "לאלף במילים" את הפין הטראומטי.
כאן המצב הפוך: האב – נאלץ ל"אילמות" מוסדית (מניעת קשר, פיקוח, הגבלות) האם – מקבלת "מילים מוסדיות" לביטוי הפנטזמה שלה והילדים – מאבדים את היכולת לבטא את הסתירה.
הסינטום המשפחתי: מעבר ל-sinthome
מההסתמכות על האחר לעצמאות
לאקאן בהוראתו האחרונה מדבר על המעבר מסימפטום (תלוי באחר להפרשה) לסינטום (עצמאות ממבני משמעות). במקרה זה המעבר דורש:
1. פירוק הפרוטון פסאודוס – חשיפת השקר הראשוני של "האב המסוכן"
2. הפסקת ההסתמכות המוסדית – הילדים יכולים לחוות קשר ישיר עם האב
3. הכרה בממשי הפרידה – הפרידה בין ההורים אינה זהה למסוכנות הקיום מחוץ למובן הטראומה האמיתית כאן איננה "האב המסוכן" אלא אי-כתיבתו של חוק שיסדיר את הפרידה בלי להרוס את הקשר עם הילדים.
4. המעבר לסינטום מצריך: הכרה שכל משפחה פרודה היא "לא-כל" (pas-tout) – אין פתרון סמלי מושלם לטראומת הפרידה – הילדים יכולים לחיות עם הסתירה ללא צורך ב"הגנה מוסדית"
5. הממד הקליני: "מחוץ למובן המתענג" התענגות האם מההגנה האם נמצאת ב"התענגות מחוץ למובן" מהמעמד של "מגינה על ילדיה". זוהי התענגות שאינה ניתנת לפירוש כי היא קיימת מחוץ למבני המשמעות הרגילים של אמהות.
סימני ההתענגות: המשך המאבק גם כשהילדים סובלים – יצירת "משברים" חדשים כל פעם שהמצב מתייצב – שימוש בכל אמצעי מוסדי אפשרי, ללא עייפות. הילדים כ"סימנים בגוף" לפי לאקאן, בסוף האנליזה מגיעים ל"סימנים בגוף" ולא לפיקציות של הטראומה. בילדים זה מתבטא כ: תסמינים פסיכוסומטיים (החרדות של הילדה הבכורה) – הימנעות מקשר עם האב – "גוף שמתענג מעצמו מהסימן של האחד" – הילדים כ"אחד" עם האם.
מסקנות: פירוק הפרוטון פסאודוס
העבודה האנליטית הנדרשת
1. חשיפת השקר הראשוני – "האב המסוכן" הוא קונסטרוקטיה ולא מציאות
2. הפרדת הסימנים מהמסמנים – הבחנה בין תגובות הילדים (סימנים) לפרשנות האם (מסמנים).
3. יצירת מרחב לאמת – מתן אפשרות לילדים לחוות את האב מחוץ לנרטיב המטרנלי.
מעבר מפנטזמה למציאות
הפנטזמה המטרנלית: "הילדים נמצאים בסכנה מהאב" המציאות: הילדים נמצאים בסכנה מהמניפולציה המטרנלית עצמה. המימד האתיהעבודה האנליטית כאן איננה רק קלינית אלא אתית: שחרור הילדים מהיותם אקססוריז לטראומה מטרנלית והפיכתם לסובייקטים עצמאיים. אפילוג: הסינתום המשפחתי החדש בסוף התהליך, המשפחה הפרודה יכולה להפוך לסינתום משפחתי חדש – מבנה שאינו תלוי ב"הגנה מוסדית" אלא קיים מחוץ למובנים מוכנים של משפחה "תקינה". הילדים יוכלו לחיות עם: שני בתים – שני הורים שונים זה מזה – סתירות ומורכבויות ללא צורך ב"פתרון מוסדי".
זהו המעבר מסימפטום לסינתום – מהסתמכות על האחר המוסדי לקיום עצמאי מחוץ למובנים מוכנים. המסמך מבוסס על הטקסט "פרוטון פסאודוס" מאת אסתלה סולנו-סוארז ועל התיאוריה הלאקאניאנית כפי שפותחה בהוראתו האחרונה של ז'אק לאקאן.
השם הוא א.ב | קטינ.ה 
כתיבת תגובה