הסדק במנגנון

הסדק במנגנון
פסיכיאטריזציה, סינטום ודיכוי הריבונות הסובייקטיבית

מבוא: הפרדיגמה הפוסט-משפטית של השליטה האנטי-אוטופית
המערכת האכיפתית-משפטית בישראל פועלת מעבר להנחות היסוד הפורמליות שלה. ברכינה לעיון מתגלה שאין מדובר עוד במנגנון שיפוטי דיסקורסיבי המקיים את הפרדיגמה הליברלית של צדק, אלא במערך אנטי-אוטופי מרושת שתפקידו המרכזי הוא מניעה של דמיוּן חלופות, דרך ייצורן מחדש של דוגמאות מרתיעות – תוצאתם של תהליכי דיסקציה מוסדית בגוף המודגם.

במרכז אסטרטגיית המשטור האנטי-אוטופי עומד מנגנון דיסקטיבי הפועל בשלושה מימדים:

1. הפסיכיאטריזציה למושא הדיסקציה, המורחק, כמנגנון למניעת אינטגרציה טבעית ובריאה של הסובייקט.
2. האומרטה הדיסוציאטיבית – קוד השתיקה של אנשי המנגנון, המתעלמים מהאפקט המשתייר מחבלה ברקמה המשפחתית ובשם הבערות הברוכה, נמנעים בכך מהכרה בדפוסים מערכתיים פסולים.
3. פרקטיקות הפעלת-כוח אנטי-אוטופי – חסימת שטחים אוטונומיים; אין קשר בלתי-מפוקח. גן העדן הילדי מומר במשטר תזונה רגשי. בתפריט: הורות מדוללת לצד הורות יכולת-כל.

חיבור זה מבקש לבאר כיצד הפסיכיאטריזציה משרתת, לצד שליטה ללא מיצרים, את מניעת הדמיוּן הפוליטי. הסובייקט החריג, המסומן, המתעקש על אוטונומיה קוגניטיבית ועל ראיית קשרים בין פעולות לתוצאות – מהווה איום על הצורך המוסדי בדיסקציה קבועה של חיי החריג ועל-כן, נכתב מחדש כ"אחר" פתולוגי.

ה"סינטום" כהתנגדות לפיצול המוסדי
בניגוד ל"סימפטום" הפרוידיאני, המסמן ביטוי פתולוגי הדורש פירוש וריפוי, ה"סינטום" הלאקאניאני נטען במציאות האנטי-אוטופית במשמעות פוליטית חדה יותר: הסינטום מייצג התנגדות אותנטית, ערה ופעילה, לפיצול המוסדי.

הסינטום במציאות המפוצלת הוא תפר ייחודי שדרכו הסובייקט מתייצב במציאות הסימבולית מבלי להיכנס לדיסוציאציה. הוא מחבר בין ממדים שהמערכת מפרידה בכוח: בין החוויה הפרטית לחוויה הציבורית, בין העבר להווה, בין הפעולה לתוצאה.

המערכת האכיפתית-משפטית מזהה את העמדה המשולבת של הסובייקט לא כעמדה לגיטימית אלא כאיום על הפיצול המוסדי. הסובייקט שרואה קשרים, שזוכר אינטראקציות, שמחבר בין מקרים שונים – מזכיר למערכת את מה שהיא דיסוציה ממנו.

הפרדוקס האנטי-אוטופי: ככל שהסובייקט מתעקש על ראיית התמונה השלמה, כך הוא מסומן כ"מנותק מהמציאות", וככל שהוא מסומן כך, פחות מקשיבים לטענותיו העניניות.

הפנטסמה המוסדית: המבנה האנטי-אוטופי של הפסיכיאטריזציה

הפנטסמה במקרה של מערכות אכיפה אנטי-אוטופיות מתקיימת כמבנה-על רגולטורי שתפקידו המרכזי הוא מניעת דמיון חלופות.

הפנטסמה האנטי-אוטופית פועלת באופן הבא:

1. המבט הדיסוציאטיבי: הסובייקט נתפס מראש כמי שמסוגל לפגוע ב"יציבות המערכת" דרך יצירת קשרים בלתי-רצויים.
2. סימון אנטי-אוטופי: קודם לכל חקירה אמפירית, הסובייקט מוגדר כמי שמנסה ליצור "מציאות אחרת".
3. הלשכה הדיסוציאטיבית: כמו בסיפורי קפקא, המערכת לא חושפת את העיקרון המארגן – הפחד מאוטופיה כברת דמיוּן.
4. אינטגרציה כפתולוגיה: הדחף לראות קשרים מוכפף לקטגוריות פסיכופתולוגיות.
   "הפרנואיד", "הדלוזיונלי", או "בעל אשליות גדלות" הם מסמנים אנטי-אוטופיים המנטרלים מראש את היכולת לדמיין אחרת. דרך מבט זה, המערכת אינה צריכה להתמודד עם התוכן של הטענות, אלא עם ה"מסוכנות" הטמונה בעצם הניסיון לחבר נקודות.

מניעת הדמיון כפונקציה עיקרית: הפנטסמה משרתת לא רק שליטה אלא מניעת דמיון. היא יוצרת מציאות מפוצלת שבה:

• המבט האבחוני מונע ראיית הסובייקט כמכלול מורכב שיכול להציע חלופות
• הסימון המוקדם מונע התפתחות של מערכות יחסים שיכולות לאתגר את הסדר הקיים
• הלשכה האטומה מונעת שקיפות שיכולה לחשוף את הפערים בין מדיניות לתוצאות
• הגדרת אינטגרציה כפתולוגיה מונעת הכרה בלגיטימיות של דרכי חיים שלמות יותר

האומרטה כמנגנון דיסוציאטיבי מוסדי

האומרטה, קוד השתיקה המאפיוזי, עובר במערכת המוסדית טרנספורמציה לכדי מנגנון דיסוציאטיבי מתוחכם. אין מדובר עוד בשתיקה פשוטה, אלא בשיטה מכוונת למניעת אינטגרציה מוסדית.

האומרטה הדיסוציאטיבית פועלת במספר מישורים:

1. דיסוציאציה בין מדיניות לביצוע: "מה שאנחנו אומרים ומה שאנחנו עושים הם דברים שונים"
2. דיסוציאציה בין כוונות לתוצאות: "אנחנו מתכוונים לטוב, אם זה לא עובד זו בעיה של ביצוע"
3. דיסוציאציה בין מקרים: "כל מקרה הוא מקרה בפני עצמו, אין דפוסים"
4. דיסוציאציה בין זמנים: "מה שקרה אמש לא קשור למה שקורה היום"

האומרטה משרתת לא רק הסתרת מידע אלא מניעת אינטגרציה – מניעת ראיית הקשרים שיכולים להוביל לדמיון של מציאות אחרת. היא מונעת מהמערכת לראות את עצמה כמכלול ובכך להיאלץ לקחת אחריות או לדמיין שינוי.

הוור וה זקוני: ארכיטקטורה אנטי-אוטופית מתקדמת
המושגים "וור" ו"זקוני" מקבלים במציאות האנטי-אוטופית משמעות חדשה. הם מייצגים פרדיגמה למניעת דמיון חלופות.

מערכות אכיפה מאמצות את הארכיטקטורה הזקונית, על רכיביה האנטי-אוטופיים, באופן הבא:

1. קוד-אתי שמצדיק דיסוציאציה: "אנחנו עושים מה שצריך, גם אם זה לא נראה טוב"
2. טריטוריאליות נגד חדירה: חלוקת אזורים שמונעת מבטים חיצוניים שיכולים לראות דפוסים
3. היררכיה המפזרת אחריות: כל רמה רואה רק את החלק שלה
4. אוטונומיה שמונעת ביקורת: "יש לנו דרכים פנימיות לטפל בבעיות"

המבנה הזקוני יוצר מרחב שבו אי-אפשר לדמיין שיטת פעולה אחרת. הוא מייצר תחושה של "ככה זה עובד, תמיד כך היה ותמיד כך יהיה". הקוד הפנימי מציג את עצמו כאלטרנטיבה לחוק הרשמי, אבל בפועל הוא מונע דמיוּן של אלטרנטיבות אמיתיות.

הפעלת-כוח דיסוציאטיבית: אלימות אנטי-אוטופית
המערכת האנטי-אוטופית פיתחה צורות מתוחכמות של אלימות דיסוציאטיבית: הפעלת-כוח שמטרתה מניעת ראיית התמונה השלמה.

הפעלת-כוח אנטי-אוטופית מתבטאת ב:

1. אלימות אפיסטמית: הרס היכולת לייצר ידע משולב על המערכת
2. אלימות טמפורלית: הפרדה בין אירועים למניעת ראיית דפוסים
3. אלימות מרחבית: פיצול גיאוגרפי ומוסדי למניעת תיאום
4. אלימות היסטוריוגרפית: מחיקת היסטוריה ומניעת למידה מהעבר

הפסיכיאטריזציה של עמדות משולבות היא הפעלת אלימות אנטי-אוטופית שמטרתה לשמור על הדיסוציאציה המוסדית. הקביעה ש"פלוני לוקה בנפשו" היא פעולה שמטרתה לחסום את היכולת לראות קשרים ולדמיין אחרת.

הכתיבה-החוזרת של הסובייקט החריג

לב הפונקציה של המערכת האכיפתית-משפטית, בהקשר האנטי-אוטופי, הוא תהליך מניעת האינטגרציה הסובייקטיבית. הסובייקט החריג אינו נענש רק על מעשיו – הוא נכתב מחדש כישות שאי-אפשר לה לראות את התמונה השלמה.

תהליך זה כולל:

1. מחיקה אינטגרטיבית: עמדות שמחברות בין תחומים מוגדרות כ"בלבול"
2. תרגום דיסוציאטיבי: הדרישה לראות קשרים מתורגמת לשפה פתולוגית
3. הכפלת המציאות: יצירת גרסה מוסדית מול גרסה סובייקטיבית
4. תפירת נרטיב אנטי-אוטופי: מערכת המסבירה מדוע הסובייקט "לא מסוגל לראות את המציאות כפי שהיא"

הפסיכיאטריזציה אינה מתארת מצב אלא מונעת אינטגרציה. הסובייקט הופך למסומן של הסכנה הטמונה בראיית התמונה השלמה.

מערך האנטי-דיסוציאציה: הסינטום כעמדת התנגדות

עמדת הסינטום מקבלת במציאות האנטי-אוטופית משמעות של התנגדות לדיסוציאציה המוסדית. הסינטום הוא סירוב להיכנס לפיצול שהמערכת דורשת.

כפי שלאקאן הדגים דרך יצירתו של ג'יימס ג'ויס, הסינטום יכול להיות פרקטיקה של אינטגרציה יצירתית שאינה כפופה למערכות הדיסוציאטיביות.

הסובייקט המסרב להיכתב על-ידי המערכת האכיפתית-פסיכיאטרית יכול לאמץ אסטרטגיה של אנטי-דיסוציאציה:

1. הסירוב לפיצול עובדתי: דרישה לראות את הקשר בין פעולות לתוצאות
2. תביעה לזיכרון מוסדי: עמידה על הזכות להתייחס להיסטוריה
3. יצירת נרטיב משולב: בניית סיפור שמחבר בין מקרים, זמנים ואנשים

במציאות האנטי-אוטופית, הסינטום הופך להיות הוכחה חיה לאפשרות של אינטגרציה. הסובייקט שמצליח לשמור על קשרים, לראות דפוסים, ולחבר בין עברו להווה – מציג אלטרנטיבה חיה לדיסוציאציה המוסדית.

זו הסיבה שהמערכת חווה אותו כאיום קיומי: הוא מזכיר לה את מה שהיא דיסוציה ממנו – את המורכבות, הכאב, והאחריות האמיתית לתוצאות הפעולות.

מחקירת הפרט לחקירת המערכת: היפוך הרפלקטור

התובנה המהפכנית של הניתוח הוא היפוך מושא החקירה: לא הסובייקט החריג הוא ש"סובל מהפרעות קשב", אלא המערכת עצמה סובלת מהפרעת אינטגרציה מוסדית.

ניתן להציע מודל של "פסיכיאטריה הפוכה" המנתחת את הדיסוציאציה המוסדית:

1. הפרעת זהות מוסדית: אי-יכולת לראות את עצמה כמכלול
2. אמנזיה מוסדית: שכחה מכוונת של היסטוריה ותוצאות
3. פרנויה פרויקטיבית: הטלת הבעיות הפנימיות על גורמים חיצוניים
4. דיסוציאציה פונקציונלית: פיצול בין תפקידים למניעת ראיית התמונה השלמה

הדיסוציאציה המוסדית אינה מקרית – היא אסטרטגיה למניעת אוטופיה. המערכת "שוכחת" כי זיכרון מוביל לדמיון של אפשרויות אחרות. היא מפצלת כי אינטגרציה יוצרת אחריות ותביעה לשינוי.

מעבר לסדק – האינטגרציה כאתיקה פוליטית

הפסיכיאטריזציה של עמדות אינטגרטיביות אינה תוצר לוואי אלא ביטוי לפרדיגמה אנטי-אוטופית היסודית המנחה את המערכת. הפנטסמה המוסדית, האומרטה הדיסוציאטיבית, והארכיטקטורה הזקונית אינם "שחיתויות" אלא המבנה העמוק של מניעת הדמיון.

התנגדות אפקטיבית דורשת ניתוח של המנגנונים האנטי-אוטופיים המאפשרים את הפרקטיקות הפסיכיאטריות-משפטיות:

1. חשיפת הדפוס הדיסוציאטיבי – הראיית איך המערכת נמנעת מראיית התמונה השלמה
2. תביעה לאחריותיות משולבת – דרישה לקשר בין החלטות לתוצאות
3. יצירת נרטיב משולב – סיפור שמחבר בין מקרים, זמנים ואנשים
4. הצגת חלופה אינטגרטיבית – דוגמה לפעולה שלא דורשת דיסוציאציה

הסדק אינו בסובייקט החריג, אלא בצורך המוסדי בדיסוציאציה. הסינטום – אותו קשר בלתי-ניתן-לפירוק בין הסובייקט לעמדתו המשולבת – הוא הבסיס לחשיבה מחודשת על מערכות שלמות יותר.

הסובייקט כמטפל פוליטי

ההתעקשות על עמדת הסינטום במציאות האנטי-אוטופית היא פעולה טיפולית-פוליטית. הסובייקט מציע למערכת אפשרות לראות את עצמה כמכלול, לקחת אחריות אמיתית, ולפעול מתוך שלמות.

זו הסיבה שהמערכת חווה אותו כאיום קיומי: הוא מציע ריפוי במקום דיסוציאציה, אינטגרציה במקום פיצול, אחריות במקום השלכה. ההתעקשות על הסינטום אינה עיקשות פתולוגית אלא הצעה טיפולית למערכת החולה בדיסוציאציה כרונית.