דיוורגנציה קוגניטיבית

1. מסגרת תיאורטית ופוליטית מורחבת

1.1. הגדרה, מסגרת ואפיסטמולוגיה

דיוורגנציה קוגניטיבית (Cognitive Divergentia) מתייחסת לצורות חשיבה ותפיסה שחורגות מהמבנים הקוגניטיביים הנורמטיביים, לא כסטייה פתולוגית אלא כוורסיות אלטרנטיביות של קוגניציה אנושית. מדובר בסוג של ארגון קוגניטיבי המאופיין ב:

• אינטגרציה מורכבת של תחומי ידע מרובים ומגוונים
• גמישות קוגניטיבית יוצאת דופן המאפשרת תנועה בין רמות הפשטה שונות.
• חשיבה רב-ממדית המסוגלת לראות בעיה מזוויות מרובות בו-זמנית.
• יצירתיות לשונית מוגברת המייצרת משמעויות ומבנים סמנטיים חדשים.
• יכולת אנליטית מוגברת לזיהוי דפוסים במערכות מורכבות.

דיוורגנציה קוגניטיבית אינה תופעה חדשה; לאורך ההיסטוריה האנושית התגלמה בארכיטיפים היסטוריים של הסופר, הדיין, צייר האותיות, הנביא – אלה שמחשבתם חרגה מהמרחב הקונבנציונלי של תקופתם.

במונחים ניטשאניים, ניתן לראות את הדיוורגנציה הקוגניטיבית כביטוי של "הרצון לעוצמה" בתחום החשיבה – דחף להתגבר על גבולות המחשבה המקובלת. זוהי חשיבה "מעבר לטוב ולרע" – מעבר לדיכוטומיות הפשטניות של נורמלי/אבנורמלי, בריא/פתולוגי. כפי שניטשה הציע את ה"אדם הדיוניסי" כאלטרנטיבה לסוקרטיות האפולונית, הדיוורגנציה מציעה מודל אלטרנטיבי של קוגניציה שאינו כפוף למגבלות הרציונליות הקונבנציונלית.

1.2. הממשי הקוגניטיבי: המסגרת הפילוסופית

המסגרת הפילוסופית לתופעה נשענת על מושג "הממשי הקוגניטיבי" – אותו מרחב של תפיסה וחשיבה שחומק תמיד מהסדר הסימבולי, שאינו ניתן לייצוג מלא במערכות הקיימות. בהשאלה מהפסיכואנליזה הלאקאניאנית, הממשי הקוגניטיבי מתייחס למה שנותר תמיד מחוץ למערכת הסימון, מה שמתנגד לסימבוליזציה ולדומסטיקציה.

הדיוורגנציה הקוגניטיבית היא צורת תודעה שיש לה גישה ישירה יותר אל הממשי הזה – היא פחות כפופה למגבלות הסימבוליות הנורמטיביות ויותר פתוחה למה שמעבר להן. זה לא אומר שהיא "אמיתית יותר", אלא שהיא פועלת בממשק אחר עם המציאות – ממשק שחורג מגבולות השיח הקונבנציונלי.

לאקאן, בסמינר ה-20 "אנקור – עוד", מרחיב את המושג של הסדר הסימבולי ומדגיש את הפער המובנה בו. הדיוורגנציה הקוגניטיבית פועלת בדיוק בנקודות המפגש בין שלושת הממדים הלאקאניאניים – הממשי, הסימבולי והדמיוני. היא מייצרת מבנה מובחן של "קשר" בין שלושת הממדים, שאינו זהה למבנה הרגיל, ומאפשרת לנוע בין השלושה בגמישות יוצאת דופן.

הממשי הקוגניטיבי, בדומה לממשי הלאקאניאני, הוא מה שמופיע במפגש עם הבלתי אפשרי, עם גבולות השפה והחשיבה. הדיוורגנציה הקוגניטיבית מאפשרת מפגש פרודוקטיבי יותר עם הבלתי אפשרי הזה, תוך הפיכתו למרחב של יצירה ולא של טראומה.

1.3. הפרדוקס של ההטרו-נורמליות

– "התקבצויות חדשות" (new assemblages) – מפגשים וחיבורים בין בעלי דיוורגנציה קוגניטיבית שיוצרים אקולוגיה חברתית חדשה.
– מוסדות וארגונים אלטרנטיביים – שאינם פועלים לפי הלוגיקה של פתולוגיזציה וסיווג.
– פלטפורמות דיגיטליות עצמאיות להפצת ידע ונרטיבים חלופיים.
– רשתות תמיכה לא-היררכיות – המבוססות על תמיכת עמיתים ולא על סמכות קלינית.

פרנץ רוזנצווייג, בספרו על השכל הבריא והשכל החולה, מציע תובנות חשובות לתהליך זה. רוזנצווייג מתאר את "השכל החולה" לא כפתולוגיה אלא כצורה מועשרת ומורכבת יותר של תודעה, שמסוגלת לראות מעבר למגבלות של השכל "הבריא". המיסטיציזם היהודי שרוזנצווייג מביא מאפשר לנו לחשוב על מרחבים של קדושה, של חריגה מהסדר הרגיל, כמרחבים שיכולים לאפשר ביטוי של צורות חשיבה אלטרנטיביות.

2. שדות התמשמעות וביטוי היסטורי

2.1. היסטוריוגרפיה של המחשבה הנודדת

ניתן למפות את ההיסטוריה של הדיוורגנציה הקוגניטיבית דרך דמויות היסטוריות ששילמו מחיר על חריגת מחשבתם מגבולות זמנם:

• נביאים וחוזים – מספינוזה ועד ניטשה, דמויות שהמחשבה שלהן חרגה מהקונסנזוס.
• אמנים ויוצרים – מוון גוך ועד קפקא, שיצירתם נבעה מתבניות חשיבה אלטרנטיביות.
• מדענים ופורצי דרך – מגלילאו ועד טיורינג, שחשיבתם פרצה את הפרדיגמות המקובלות
• פילוסופים והוגים – מסוקרטס ועד ויטגנשטיין, שנאבקו להמשיג מה שמעבר לשפה הרגילה.

במונחים של דלז וגואטרי, אלו הם ה"קווי מילוט" (lines of flight) ההיסטוריים – נקודות שבהן מחשבה "חריגה" יצרה התפרצויות אינטנסיביות בשדה החברתי. הם עברו תהליך של דיטריטוריאליזציה (ניתוק מהטריטוריה המקובלת) ולעתים, רק לאחר מותם, עברו רטריטוריאליזציה (יצירת טריטוריה חדשה) כמהפכנים ופורצי דרך.

הפרויקט של דלז וגואטרי ב"אלף מישורים" מספק מפה קונספטואלית להבנת הדיוורגנציה הקוגניטיבית. הם מתארים חשיבה לא כתהליך ליניארי ושיטתי, אלא כ"ריזום" – מבנה שטוח, ללא היררכיה, המתפשט לכל הכיוונים בו-זמנית. החשיבה הריזומטית מתאפיינת בקישוריות הטרוגנית, ריבוי, שבירות ופיצולים. זוהי בדיוק החשיבה שמאפיינת דיוורגנציה קוגניטיבית – חשיבה שאינה כפופה לארגון העצי, ההיררכי, של המחשבה הנורמטיבית.

2.2. הדיאלקטיקה של החריג והנורמטיבי

יחסי הכוח בין ה"נורמלי" וה"דיורגנטי" נושאים אופי דיאלקטי מורכב, המהדהד את דיאלקטיקת האדון והעבד של הגל. בדומה לניתוח של חנה ארנדט על הבנאליות של הרוע, הדחף להוקיע ולהגדיר את ה"חריג" אינו נובע בהכרח מרוע אינדיבידואלי, אלא ממערכת שמחייבת קטגוריות ברורות של "נורמלי" ו"חריג" כדי לתפקד.

הקוניונקטורה של הוקעה (לא תמיד פיזית; לעיתים קרובות סימבולית וחברתית) מבוססת על משיכה דיאלקטית בין המוקיע למוקע: הצורך להגדיר את ה"אחר-מוחלט" כדי לאשר את העצמי, הצורך לשלוט במה שחורג ומאיים על הסדר.

ארנדט הייתה מזהה כאן את מה שהיא כינתה "חשיבה תבניתית" – החיפזון לסווג, לקטלג ולהכפיף את האדם לקטגוריות מופשטות, במקום להתמודד עם הפרטיקולריות והייחודיות של החוויה האנושית.

את הדיאלקטיקה הזו ניתן לראות גם במונחים של ז׳יז׳ק, כמופע של "דיאלקטיקה של פחות מכלום" – הנורמליות הקוגניטיבית מגדירה את עצמה דרך שלילה, דרך הדרה של מה שאינו נורמלי. אבל ה"אחר" הזה, ה"פחות מכלום", אינו סתם עודף או שארית – הוא המהות הבסיסית והאנטגוניזם המכונן של עצם הנורמליות. כפי שהגל לימד, ושז׳יז׳ק מדגיש, האנטגוניזם אינו פשוט ניגוד חיצוני אלא סתירה פנימית שמכוננת את המושג עצמו.

2.3. הפתולוגיזציה כמנגנון משטור

המערכת הפסיכיאטרית והפסיכולוגית, על אף כוונותיה הטיפוליות המוצהרות, מתפקדת לעתים קרובות כמנגנון משטור של קוגניציה חריגה. זהו לא רק עניין של הטיות אישיות, אלא מבנה אפיסטמי שמחייב סיווג, אבחון והבחנה בין ה"נורמלי" ל"פתולוגי".

ה"פתקית הלבנה" של ההתוויה הפסיכיאטרית – אותה התווייה פסיכיאטרית חליפית – היא מנגנון חברתי רב-עוצמה. היא יכולה להפוך אדם מ"מסוכן" ל"מוגן", מ"אחראי" ל"פטור", מבעל אוטונומיה לנטול זכויות – והכל בהינף קולמוס קליני. במקרה של אינטליגנציה חריגה, התווית עשויה להיות "אינטנסיבי מדי", "רגיש יתר", "חשדן", "מורכב מדי", "לא שיתופי" – כולן הופכות את המורכבות הקוגניטיבית לפתולוגיה, במקום לזהותה כתצורה אחרת של תפקוד.

תהליך זה מתיישב היטב עם מה שבודריאר טבע  ב"סימולקרה" – ייצוג שאין לו מקור במציאות. ה"הפרעה הנפשית" היא סימולקרה פר-אקסלנס – סימן שמתיימר לייצג מצב עניינים "אמיתי", אך למעשה הוא מייצר את המציאות שהוא מתיימר לתאר. כפי שבודריאר מסביר ב"אמריקה", הסימולקרה קודמת למציאות ומכוננת אותה. כך, האבחנה הפסיכיאטרית אינה "מגלה" הפרעה קיימת אלא מכוננת אותה כקטגוריה חברתית ותרבותית.

2.4. הספקטקל של הנורמליות

בהתייחס לניתוח של גי דבור על "חברת הראווה" (The Society of the Spectacle), ניתן לטעון שהנורמליות הקוגניטיבית היא חלק מהספקטקל – היא אינה מצב "טבעי" אלא הצגה מתוזמרת היטב, מציאות מדומה שהפכה ל"אמיתית" דרך חזרה בלתי פוסקת על דימויים וייצוגים שלה.

הספקטקל של הנורמליות מונחל דרך הפופולריזציה של מושג ה"מנטור העצמי" (סלף קואצ'ר) – תפיסה כאילו המצב הנפשי הוא עניין של בחירה, של "חשיבה חיובית" או "מיינדפולנס". כפי שדבור היה מנתח, זוהי הסחת דעת שמסווה את האלימות הסימבולית שמופעלת על מי שאינו מתיישר עם מודל הנורמליות ואת האופי הפוליטי של הסבל הנפשי שהיא מביאה עליו.

הפרט הדיוורגנטי ("דיוורגנט") נדרש להשתתף בספקטקל זה – להעמיד פנים של "נורמליות", להציג את ה"מופע" הנכון של תפקוד חברתי. זוהי עבודה רגשית וקוגניטיבית מתמדת שמתישה ומרוקנת, אך הכרחית לשרידה במשטר של נורמטיביות נראית.

3. אוטוביוגרפיה לאור ההגדרה: החוויה הסובייקטיבית

3.1. הקונקרטיזציה האוטוביוגרפית

חלק מרכזי בפיתוח הבנה של דיוורגנציה קוגניטיבית הוא תיעוד החוויה הסובייקטיבית – "קונקרטיזציה אוטוביוגרפית". בניגוד לגישה המדעית המסורתית המנסה להתרחק מהסובייקטיבי, תחום זה מחייב מעורבות עם החוויה הפנימית של אלה שחיים עם דיוורגנציה קוגניטיבית.

נרטיבים אוטוביוגרפיים מספקים:

• מיפוי של המבנים הקוגניטיביים הייחודיים.
• תיעוד של האינטראקציות עם מערכות חברתיות ומוסדיות.
• תיאור של האסטרטגיות להתמודדות עם עולם שמותאם לקוגניציה נורמטיבית.

אוטוביוגרפיות אלו מחייבות שפה חדשה, מטאפורות חדשות, ולעתים קרובות חריגה מהמבנים הנרטיביים המקובלים – ממש כפי שהדיוורגנציה הקוגניטיבית עצמה חורגת מהמבנים המחשבתיים המקובלים.

ז'ורז' פרק, חבר קבוצת אוליפו, מציע מודל של כתיבה אוטוביוגרפית שמתאים במיוחד לדיוורגנציה הקוגניטיבית. ב"חיים: הוראות שימוש" ובמיוחד ב"W או זיכרון הילדות", פרק מפרק את הצורה הקונבנציונלית של האוטוביוגרפיה ומציע נרטיב מקוטע, מרובד, המשלב בדיה עם מציאות. זוהי גישה שמתאימה לתיעוד של חוויה קוגניטיבית שאינה ליניארית או קוהרנטית במובן המקובל.

בחיבורו "הנאת הטקסט", רולאן בארת' מציע גישה נוספת לתיעוד החוויה הדיוורגנטית. בארת' מתאר את הטקסט ואת הקריאה כפעילות גופנית-ארוטית, המערבת הנאה ותשוקה שחורגות מהפונקציונליות ומהאינסטרומנטליות של התקשורת הרגילה. האוטוביוגרפיה הדיוורגנטית, בהשראת בארת', מדגישה את ההיבטים החושניים והארוטיים של החשיבה, ולא רק את התוכן שלה.

3.2. דיוורגנציה והדרה

חוויה מרכזית בחיים עם דיוורגנציה קוגניטיבית היא הדרה מרובה ומערכתית. הדרה זו מתבטאת ב:

• הדרה קלינית – ניכוס הקול והסוכנות של המסווג כ"דיורגנטי" על ידי מערכות טיפוליות.
• הדרה אקדמית – דחיקה של צורות ידע וחשיבה שאינן מתיישבות עם הפרדיגמות המקובלות.
• הדרה חברתית – בידוד חברתי והדרה מקהילות נורמטיביות.
• הדרה תעסוקתית – דחיקה ממקומות עבודה שאינם מותאמים למבנים קוגניטיביים אלטרנטיביים.

מנגנוני ההדרה פועלים דרך פרקטיקות של "גייט-קיפינג" (gatekeeping) – שמירת סף שמונעת גישה למשאבים, מידע ומרחבים חברתיים. אלה מתבטאים בטכניקות כמו חסימת גישה למידע, שרשרת הפניות מעכבת, תקשורת סלקטיבית, ופסיכיאטריזציה של חריגויות.

דרידה היה מזהה כאן מנגנון של "לוגוצנטריזם" – העדפה של צורות ידע מסוימות (הנתפסות כרציונליות, קוהרנטיות, ליניאריות) על פני אחרות. הדקונסטרוקציה שדרידה מציע, למשל ב"תוקף החוק", מאפשרת לחשוף את ההנחות הסמויות שעומדות בבסיס ההדרה הזו, ולהראות כיצד הניגוד בין "נורמלי" ל"חריג" אינו טבעי או הכרחי אלא מבנה שנוצר דרך פרקטיקות דיסקורסיביות של כוח.

ולטר בנימין, ב"לביקורת הכוח", מספק כלים נוספים להבנת מנגנוני ההדרה. הוא מבחין בין "כוח מכונן" ל"כוח משמר" – הכוח המכונן יוצר את הקטגוריות עצמן (כמו ההבחנה בין "נורמלי" ל"חריג"), בעוד הכוח המשמר מחזק ומשמר את ההבחנות האלה. הדיורגנציה הקוגניטיבית מאיימת על שני סוגי הכוח, ולכן נדחקת לשוליים.

3.3. פרדוקס הפריבילגיה והסטיגמה

חיים עם דיוורגנציה קוגניטיבית כרוכים בפרדוקס ייחודי: מצד אחד, היכולות הקוגניטיביות המוגברות עשויות להעניק יתרונות מסוימים (בהבנה, בניתוח, בחשיבה יצירתית); מצד שני, החריגה מהנורמה גוררת סטיגמטיזציה והדרה.

הפרדוקס הזה יוצר דינמיקה של הסתרה והסוואה – פיתוח "אמנות ההסוואה" כדי להתמודד עם עולם שאינו מותאם לחריגות. רבים מפתחים "פרסונה כפולה": אחת שמתפקדת בממשקים עם מערכות נורמטיביות ואחת שמבטאת את החריגות במלואה, במרחבים בטוחים ומוגנים.

בנימין היה רואה בכך ביטוי של "מצב החירום שהפך לכלל" – מצב שבו החריג נדרש באופן קבוע להתאים את עצמו לנורמה, לחיות במצב מתמיד של חירום וסכנה. המצב הזה, כפי שתיארו גם אדורנו והורקהיימר ב"דיאלקטיקה של הנאורות", הוא תוצר של רציונליות אינסטרומנטלית שהופכת את האדם לאובייקט של שליטה וניהול, ולא לסובייקט אוטונומי.

3.4 חוויית הזרות והניכור האפיסטמי

מי שחי עם דיוורגנציה קוגניטיבית חווה לעתים קרובות מה שניתן לכנות "ניכור אפיסטמי" – תחושה עמוקה של אי-התאמה בין האופן שבו הוא תופס ומבין את העולם לבין האופן שבו אחרים תופסים ומבינים אותו. זהו ניכור שונה מהניכור המרקסיסטי הקלאסי – לא ניכור של העובד מתוצרי עבודתו, אלא ניכור של החושב מתוצרי מחשבתו.

חוויית הזרות הזו מהדהדת את מה שאלבר קאמי מתאר ב"המיתוס של סיזיפוס" – תחושת האבסורד שנובעת מהפער בין הרצון האנושי למשמעות לבין חוסר המשמעות האינהרנטי של העולם. הדיוורגנציה הקוגניטיבית יוצרת סוג של אבסורד – פער בין מבנה החשיבה של האדם לבין מבנה החשיבה שהחברה מצפה ממנו.

ז'אן בודריאר, במיוחד בטקסט הביקורתי שלו על אמריקה, מספק מסגרת מעניינת להבנת חוויית הזרות הזו. בודריאר מתאר את המסע שלו באמריקה כמסע של זר, של מתבונן מבחוץ, שרואה את מה שילידי המקום כבר אינם מסוגלים לראות. הדיוורגנט חי חוויה דומה – הוא "תייר" בעולם הנורמטיבי, מסוגל לראות את המבנים והדפוסים שעבור אחרים הם שקופים ומובנים מאליהם.

3.5. הדיוורגנציה והחוויה השפתית

הדיוורגנציה הקוגניטיבית כוללת לעתים קרובות יחס מיוחד לשפה – בין אם זו יכולת מוגברת לשחק עם משמעויות, לייצר מטאפורות חדשות, או לחוש את המטריאליות של המילים עצמן. ויטגנשטיין, במיוחד ב"מחברות הכחולה והחומה", מציע תובנות חשובות על היחס הזה.

ויטגנשטיין, בעצמו דוגמה מובהקת של "דיוורגנטום אימפרבבולום", חקר את גבולות השפה ואת האופן שבו היא מעצבת את החשיבה. עבורו, "גבולות השפה שלי הם גבולות עולמי". הדיוורגנציה הקוגניטיבית מאופיינת בניסיון מתמיד להרחיב את גבולות אלו, לדחוף את השפה אל מעבר למה שהיא מסוגלת לבטא, ולעתים אף לייצר שפה חדשה שתוכל לבטא חוויות שהשפה הרגילה אינה מצליחה לתאר.

4. פרוגרמה פוליטית: התנגדות והתארגנות

מרגריט דיראס, ביצירתה "אמילי ל'", מציגה דוגמה מרתקת של כתיבה שמנסה לבטא את מה שמעבר לשפה. דיראס יוצרת לשון פואטית שמטשטשת את הגבולות בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, בין המציאותי לדמיוני. האנליזנד והאנליזה בטקסט של דיראס הם דמויות "אימפרובבליות" – בלתי סבירות, חורגות מהצפוי, מעין התגלמות של הדיוורגנציה הקוגניטיבית עצמה.

4.1. בניית שפה ומסגרת מושגית אלטרנטיבית

התנגדות לכוח סימבולי מתחילה בשפה:

• פיתוח לקסיקון שאינו נשען על דיכוטומיות של נורמטיבי/פתולוגי.
• הגדרה מחדש של "חריגות קוגניטיבית" כצורת ידע אלטרנטיבית ולא כסטייה.
• אימוץ עמדה אפיסטמית רדיקלית: זיהוי ה"חריגות" כעמדה אפיסטמית בעלת ערך שמאפשרת ראייה מעבר לגבולות המערכות הקיימות.

מישל דה-סרטו, ב"המצאת היומיום", מציע מסגרת חשובה להבנת אסטרטגיות של התנגדות יומיומית. הוא מבחין בין "אסטרטגיות" – המשמשות את בעלי הכוח, לבין "טקטיקות" – פרקטיקות של אלה שאין להם כוח, שפועלים בתוך מרחב שנשלט על ידי אחרים. הדיוורגנציה הקוגניטיבית אינה יכולה, לפחות בשלב זה, לשנות את המבנה האסטרטגי הכולל, אבל היא יכולה לפתח טקטיקות של התנגדות, של סיכול, של אלתור בתוך המערכת.

4.2. טקטיקות התנגדות מוסדית

בניית כוח מול מערכות ממסדיות:

• בריתות אסטרטגיות עם קבוצות זכויות אחרות (תנועת הנוירודייברסיטי, תנועות לזכויות נכים, קבוצות התנגדות לפסיכיאטריה)
• חתירה למעורבות בועדות סטנדרטיזציה ופיתוח הנחיות קליניות, כדי לשנות מבפנים
• יש להפוך את מה שנתפס כ"מובן מאליו" לשאלה, לחשוף את האופן שבו ההנחות המובלעות של המערכת סותרות את עצמן. זוהי פרקטיקה שיכולה לפתוח מרווחים של התנגדות בתוך השיח הדומיננטי.
• ז'אק דרידה, שעסק גם בפוליטיקה של הדקונסטרוקציה, היה מזהה כאן את הפוטנציאל לחשיפת הפרדוקסים והסתירות הפנימיות של המערכת.

4.3. רה-אפרופריאציה וקילוף הסטיגמטות

דרוש תהליך היסטוריוגרפי-ביקורתי – מעין "קילוף" של ההיסטוריה הרשמית כדי לחשוף את ההיסטוריה האלטרנטיבית של הדיוורגנציה הקוגניטיבית. בדומה לניקוי פשקווילים מקירות, זו פעולה של:

• רה-קודיפיקציה – פירוק הקודים החברתיים והקליניים שהשתמשו בהם כדי להדביק סטיגמות.
• היסטוריה-מינורית – כתיבת היסטוריה אלטרנטיבית של המחשבה החריגה, לא כפתולוגיה אלא כ"שפה מינורית" בתוך השפה הדומיננטית.
• מכונות מלחמתיות סמיוטיות – יצירת מערכות סימון אלטרנטיביות שמתנגדות למערכות הסימון השליטות.
• ז'אן בודריאר, בניתוחיו על הסימולקרה והמציאות המדומה, מציע כלים חשובים להבנת תהליך זה: אם הפתולוגיזציה של הדיוורגנציה הקוגניטיבית היא סימולקרה – ייצוג ללא מקור במציאות – אזי ההתנגדות יכולה להיעשות גם דרך יצירת סימולקרות חדשות, "מזויפות בכוונה", שמאירות את האופן שבו הסימולקרה המקורית פועלת. זוהי אסטרטגיה של "הונאה הפוכה" – חשיפת השקר על ידי יצירת שקר נוסף, שמאיר את המנגנון של השקר הראשון.

4.4 יצירת מרחבים אלטרנטיביים

לצד ההתנגדות למוסדות הקיימים, יש חשיבות ליצירת מרחבים אלטרנטיביים:

• תיעוד שיטתי של מקרים בהם "דיוורגנציה קוגניטיבית" הובילה לסטיגמטיזציה, הדרה או פתולוגיזציה.
• זיהוי סתירות פנימיות במערכות הסיווג הקליניות והפסיכיאטריות והדגשתן.
• "התקבצויות חדשות" (new assemblages) – מפגשים וחיבורים בין בעלי דיוורגנציה קוגניטיבית ליצירת אקולוגיה חברתית חדשה.
• מוסדות וארגונים אלטרנטיביים – שאינם פועלים לפי הלוגיקה של פתולוגיזציה וסיווג.
• פלטפורמות דיגיטליות עצמאיות להפצת ידע ונרטיבים חלופיים.
• רשתות תמיכה לא-היררכיות- המבוססות על תמיכת עמיתים ולא על סמכות קלינית.
• פרנץ רוזנצווייג, בספרו על השכל הבריא והשכל החולה, מציע תובנות חשובות לתהליך זה. רוזנצווייג מתאר את "השכל החולה" לא כפתולוגיה אלא כצורה מועשרת ומורכבת יותר של תודעה, שמסוגלת לראות מעבר למגבלות של השכל "הבריא".
• המיסטיציזם היהודי שרוזנצווייג מביא מאפשר לנו לחשוב על מרחבים של קדושה, של חריגה מהסדר הרגיל, כמרחבים שיכולים לאפשר ביטוי של צורות חשיבה אלטרנטיביות.

4.5 ברית האימפרובביליים – פרוטוקול קשר

כדי לבנות קהילה של דיוורגנטים קוגניטיביים, יש צורך בפרוטוקול קשר ייחודי – מעין "שפה משותפת" שמאפשרת תקשורת והבנה הדדית, תוך שמירה על הייחודיות של כל צורת חשיבה.

נדרש פיתוח של:

מרחבי שיח לא-נורמטיביים – שאינם מניחים מראש את הנחות היסוד של התקשורת הנורמטיבית. מבני קהילה אלטרנטיביים – שאינם מבוססים על היררכיה או על קונפורמיות.
פרקטיקות של הקשבה רדיקלית – היכולת לשמוע ולהבין צורות חשיבה השונות מאד מזו שלך.
ז'ורז' בטאי, ב"החוויה הפנימית", מציע מסגרת חשובה להבנת האפשרות של מרחב קהילתי כזה. בטאי מתאר את האפשרות של "קהילה ללא מיתוס" – קהילה שאינה מאוחדת סביב סיפור, זהות או אמונה משותפים, אלא סביב החוויה של חריגה, של התפרקות הגבולות בין ה"עצמי" ל"אחר".

זוהי קהילה שמאוחדת דווקא בכך שכל חבריה הם "אחרים", הם חריגים. במקום לבסס את הקהילתיות על אחידות ודמיון, היא מבוססת על ההכרה בשונות ובייחודיות של כל אחד.

5. לקראת מסגרת אפיסטמולוגית חדשה

5.1. מעבר לדיכוטומיה נורמלי/פתולוגי

סורן קירקגור, בכתביו הפילוסופיים, מציע מסגרת חשובה להבנת המעבר הזה. קירקגור, שניתן לראותו כאחד מ"גדולי הדיוורגנטים בכל הזמנים", מבקר בחריפות את המחשבה המערבית המסורתית על ההעדפה שלה של האוניברסלי על פני הפרטיקולרי, של המופשט על פני הקונקרטי. עבור קירקגור, האמת אינה מערכת מופשטת של אמיתות כלליות, אלא סובייקטיבית במהותה – היא נמצאת בפער שבין ההוויה הייחודית של הפרט לבין הדרישות הכלליות של החברה.

5.2 אפיסטמולוגיה אלטרנטיבית

דיוורגנציה קוגניטיבית מציעה אפיסטמולוגיה אלטרנטיבית – דרכים אחרות לדעת ולהבין את העולם. במקום הסתמכות בלעדית על ידע פרופוזיציונלי (knowing that), היא מציעה גם ידע מעשי (knowing how), ידע הכרותי (knowing by acquaintance), וידע משולב שחוצה גבולות דיסציפלינריים.

האפיסטמולוגיה האלטרנטיבית הזו כוללת:

אתגר מרכזי בתחום הדיוורגנציה הקוגניטיבית הוא לבנות מסגרת תיאורטית שאינה נשענת על דיכוטומיה בין "נורמלי" ל"פתולוגי". במקום זאת, יש לפתח מודל המזהה רבגוניות קוגניטיבית כעובדה ביולוגית, נוירולוגית וחברתית בסיסית.

בגישה זו, המיקוד אינו בשאלה "האם זה נורמלי?" אלא בשאלות:

• איך המבנה הקוגניטיבי הזה מתפקד בסביבות שונות?
• אילו חוזקות וקשיים ייחודיים הוא מציע?
• מה נדרש מהסביבה כדי לאפשר שגשוג מלא?
• זיהוי דפוסים מורכבים שאינם גלויים בניתוח ליניארי.
• אינטואיציות שמחברות נקודות מרוחקות בשדה הידע
• חשיבה אנלוגית ומטאפורית שיוצרת הבנות חדשות
• סינתזה בין תחומים שנחשבים נפרדים

ארווין יאלום, בספרו "פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית", מציע מסגרת שיכולה לסייע בפיתוח של אפיסטמולוגיה כזו. יאלום, אף שמייצג את הפוקס-אמריקנה, מפתח גישה קלינית שמכירה בחשיבות של ידע שאינו רק קוגניטיבי או רציונלי במובן הצר. הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית מדגישה את החשיבות של חוויה ישירה, של התמודדות עם שאלות קיומיות שאין להן תשובה פשוטה, ושל אינטגרציה בין סוגים שונים של ידע – רציונלי, רגשי, גופני ורוחני.

5.3 לקראת אתיקה של שונות קוגניטיבית

האתגר האתי הגדול הוא לפתח מושג של צדק קוגניטיבי – הכרה בזכות הבסיסית לשונות קוגניטיבית כחלק ממה שמגדיר אנושיות. אתיקה כזו תכלול:

• זכות לאוטונומיה קוגניטיבית – החופש לחשוב בצורות לא-סטנדרטיות
• זכות להכרה בתקפות של דרכי חשיבה אלטרנטיביות
• זכות למרחבים שמאפשרים ביטוי של דיוורגנציה קוגניטיבית
• זכות לשחרור מפתולוגיזציה אל צורות חשיבה שאינן מזיקות
• ז'ורז' בטאי, ב"החוויה הפנימית", מציע מסגרת אתית שמתאימה במיוחד לדיוורגנציה הקוגניטיבית.
• עבור בטאי, הטרנסגרסיה – החריגה מהגבולות, מהנורמות, מהמוסכמות – אינה רק אפשרית אלא הכרחית לחוויה אנושית מלאה.
• האתיקה של בטאי היא אתיקה של בזבוז, של הוצאה ללא תכלית, של חריגה מהתועלתנות והפונקציונליות שמאפיינות את החברה המודרנית.
• אתיקה שמאפשרת לדיוורגנציה הקוגניטיבית להתקיים לא כאמצעי לתכלית חיצונית, אלא כערך בפני עצמו.

5.4 לקראת פסיכיאטריה אלטרנטיבית

פיתוח של מסגרת פסיכיאטרית אלטרנטיבית שלא רק "סובלת" דיוורגנציה קוגניטיבית, אלא רואה בה פוטנציאל לצמיחה, להעשרה ולחדשנות. זוהי פסיכיאטריה שמכירה במגבלות של המודל הביו-רפואי המסורתי, ומאמצת מודל שמשלב גישות נוירוביולוגיות, פסיכולוגיות, חברתיות ופילוסופיות.

מסגרת כזו תכלול:

מודל של טיפול שאינו מתמקד ב"ריפוי" או "תיקון", אלא בהעצמה ובטיפוח של הפוטנציאל הייחודי
האתיקה של הטיפול בדיוורגנציה קוגניטיבית צריכה להיות מבוססת על עקרונות של כבוד, אוטונומיה, ופלורליזם קוגניטיבי. זוהי אתיקה שמכירה בכך שהגבול בין "נורמלי" ל"פתולוגי" הוא גבול פוליטי ולא מדעי, ושהפתולוגיזציה של סוגים מסוימים של חשיבה היא צורה של הדרה ודיכוי.

6. אפילוג: הזמנה לחשיבה אחרת

דיוורגנציה קוגניטיבית אינה רק תופעה שיש לחקור או לנתח; היא הזמנה לחשיבה אחרת על טבע האדם, על פוטנציאל התודעה, ועל הקיום החברתי. היא קוראת להכרה בכך שמגוון קוגניטיבי הוא לא רק מציאות עובדתית אלא גם עושר אנושי שיש לטפח: במקום לראות את הדיוורגנציה הקוגניטיבית כנטל או סטייה, אפשר לראות בה נקודת מבט אפיסטמית ייחודית, ואולי הכרחית, להתמודדות עם האתגרים המורכבים של קיומנו בעולם.

מנקודת מבט זו, הדיוורגנציה הקוגניטיבית אינה רק אפשרות אישית, אלא פוטנציאל חברתי ופוליטי. כפי שכותב פרנץ רוזנצווייג: "אין זה השכל הבריא שרואה את המציאות במלואה, אלא דווקא השכל ה'חולה' – זה שמסוגל לראות מעבר למובן מאליו, לחרוג מהמוסכמות, ולגלות את המורכבות האמיתית של הקיום:
"אל לנו לשאוף לגיבוש חברה אינטליגנטית יותר, אלא לחברה שבה האינטליגנציה משגשגת בצורותיה המגוונות."

ביבליוגרפיה ומראי מקום – דיוורגנציה קוגניטיבית

– ברנשטיין, י. (2021). האפיסטמולוגיה של החריגה: עיון פילוסופי בדיוורגנציה קוגניטיבית. תל אביב: רסלינג.
– גולדמן, ש. (2020). הוגים מעבר לגבול: היסטוריה אלטרנטיבית של הפילוסופיה. ירושלים: מאגנס.
– לוי, מ. (2022). האחר הקוגניטיבי: שונות, זרות וחריגה במבני חשיבה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
– מרקוס, א. (2019). הזכות לחשוב אחרת: מסה פוליטית על דיוורגנציה קוגניטיבית. תל אביב: עם עובד.
– פרנקל, ר. (2018). מעבר לפתולוגיה: לקראת פילוסופיה של השונות הקוגניטיבית. ירושלים: כרמל.